לא, דירות דיסקרטיות לא נמתחו-מיהרו
הנשיקה שלה הייתה נואשת, לא אחידה, שיכורה. היא נשכה את שפתיי, לשונה תוקפנית וחסרת יכולת. היא לא התנשקה — היא הבינה את הקשר עם אותו אידיוט, עם העולם, איתי. זרועותיה עטפו את צווארי והיא הצמידה את כל גופה אלי כאילו רצתה ליפול פנימה.
עטפתי אותה סביב מותניה הצרות, הרמתי אותה כמעט ללא מאמץ. היא כרכה אינסטינקטיבית את רגלי סביב רגליה, והצמדתי אותה לקיר המעלית. תא הטייס הדקיק רעד. הרגשתי כל בליטה שלה, כל חלול. פטמות קשות שנחפרו בשדי דרך שכבות רקמות דקות. הרעד שרץ על גבה. החום שנבע מהמקום שבו חיק שלה לחץ על הירך שלי.
היא התנתקה משפתי, הטתה את ראשה לאחור וחשפה את צווארה. נשימתה הייתה תכופה, לסירוגין.
היא לחשה, אבל ירכיה עשו תנועות קטנות ומעגליות בעצמן.
את בטוחה? – שמתי את שפתי על צווארה, הרגשתי את טעם העור והבושם. היא רעדה וגנחה בצווחה.
היא לחצה, ואצבעותיה חפרו בשיערי ולחצו על עצמה.
המעלית עדיין עמדה בקומה החמישית. העולם התכווץ לגודל התא המחניק והכהה הזה, לריח ההתרגשות שלו, לצפצופי הנשימה שלנו. עד לנקודה שבה אף אחד ושום דבר לא יכול היה לעצור את מה שעומד לקרות.
הדירות הנפרדות שלי החליקו מתחת לחצאית הקצרה שלה. בד דק, כמעט חסר משקל של גרביונים. הרגשתי את החום והמוצקות של הירך שלה, ואז, ממש מעל, את הגומייה של התחתונים. היא קפאה, עצרה את נשימתה, מתוחה בציפייה. לא היססתי. יצאתי. קשה, גס רוח. הכותנה השקטה של אלסטי קרוע ובד דק נשמעה כמו ירייה בתא הטייס. היא התנשפה, אך לא צעקה-אלא פלט גניחה קצרה וחונקת.
היא נשמה, והיה בזה משהו מתפילה.
כף ידי שכבה על ערווה, חשה את החריץ הרטוב אפילו דרך הגרביונים. היא הייתה רטובה. מאוד. גופה אמר מזמן כן בזמן שהמוח עדיין מנסה למלמל משהו. העברתי את האצבע על החריץ בגרביונים, על העור עצמו, והיא רעדה, חופרת את ציפורניה בכתפי.
היא ניסתה למחות, אבל ירכיה עצמן נעו לעבר זרועי.
“אף אחד לא יבוא,” צעקתי באוזנה ונשכתי את האונה. – זה עדיין לא יעצור את זה.
פתחתי את הזבוב שלי. צליל הברק נראה חזק להפליא. שיחררתי את הזין שלי — הוא היה יציב, מוכן לקרב, הוא היה צפוף וחם. משכתי עליו קונדום, התנועות היו קשות, ממהרות.
היא הביטה בו בעיניים רחבות, מלאות אימה וסקרנות של בעלי חיים. מבטה החליק על בטני ושמעתי אותה בולעת.
היא לחשה, וקולה נשמע פחד אמיתי מעורבב בציפייה.
לא אמרתי כלום.
פשוט הרמתי אותה מתחת לירכיים, הרמתי אותה גבוה יותר, הצמדתי את הגב אל הקיר הקר של המעלית. היא כרכה את רגליה סביבי, נועלת את עקביה בגב התחתון. עם קצה הזין מצאתי את אותה נקודה רטובה וחמה דרך חריץ בגרביונים. היא צבטה, שפתיה היו קפוצות. לחצתי. חזק יותר. גופה התנגד לרגע, חזק ואלסטי, ואז פתאום נכנע, הכניס אותי פנימה בצליל שקט ולח.
היא צעקה. קצר, נוקב. רגליה הצטמצמו. היא הייתה צמודה להפליא וחמה בפנים. נכנסתי לגמרי, עד היסוד, מרגישה את הקרביים שלה מתכווצים סביבי.
היא נשפה, ודמעות שוב יצאו לנגד עיניה, אבל עכשיו מכאב שונה מאוד מעורבב בהנאה מזעזעת.
לא נתתי לה להתעשת. התחלתי לזוז. קשה, עמוק, אכזרי. קירות המעלית זמזמו בקול רם לקצב גופנו. היא גנחה בכל דחיפה, קצרה, לסירוגין, ראשה משתלשל, מכה בקיר מתכת. החזקתי אותה בראשה, אוחזת באצבעותיי בשיער, שולטת בה. היא הייתה שלי. לגמרי. הגוף שלה, הגניחות שלה, הכאב שלה וההנאה שלה.
צפצפתי, הרגשתי את הלחץ המוכר של הבטן התחתונה עולה. – מזיין אותך, זונה … שכחת את העגיל שלך?
שכחתי … שכחתי … היא חזרה בתשובה, כבר לא חשבה דבר, נחנקת מהצלילים שלה. חזק יותר … בבקשה.…
ציפורניה חפרו בגבי באופן שכואב אפילו דרך החולצה. היא עצמה הזיזה את ירכיה לעבר, נשימתה נעשתה תכופה, כלבית. הרגשתי את הקרביים שלה מתחילים להתכווץ בעווית. היא גמרה. בשקט, סחוט, נשך את שפתה, גופה התכופף לקשת, והיא קפאה, מכווצת סביבי.
זה היה הקש האחרון. זרקתי אותה על עצמי, דחפתי אותה פנימה עוד כמה פעמים, עמוק, עד הסוף, וגמרתי, בשאגה שקטה, עם הפנים קבורות בצווארה. העוויתות היו ארוכות ואינטנסיביות, הרגשתי כל פעימה, כל פיצוץ.
קפאנו. נשמו כמו סוסים מונעים. היה לו ריח של סקס. עדיין החזקתי אותה צמודה לקיר, עדיין בתוכה. היא צנחה על זרועותיי, וראשה מונח ברפיון על כתפי. גופה נרתע מהתכווצויות קלות.
לאט לאט, כמעט בחוסר רצון, יצאתי ממנה. היא התנשמה בתחושה חדשה וריקה וכמעט החליקה לרצפה, אבל החזקתי אותה. רגליה התפתלו והיא פשוט נתלתה בזרועותיי, כולה רטובה, מבולגנת, עם מסקרה מרוחה וגרביונים קרועים. נשמתי, עם הפנים קבורות בחזה שלי, עם יבבות קצרות, לסירוגין-כבר לא מצער, אלא מהלם שחוו ושחרור פיזי.
בשקט הרמתי אותה בזרועותיי — היא הייתה קלה כמו פלומה-ולחצתי על כפתור “9”. המעלית, צייתנית, סוף סוף זזה. היא לא התנגדה, לא אמרה מילה. היא פשוט ישבה בזרועותיי, כרכה את זרועותיה סביב צווארי, והסתכלה בנקודה אחת איפשהו מאחורי הגב שלי בעיניים רחבות ולא יודעות כלום.
הגענו בשקט. הוצאתי אותה למסדרון, הנחתי אותה על הרגליים ליד הדלת שלי. היא התנדנדה והחזקתי אותה במרפק בזמן שחפרתי בכיס עם המפתחות. הידיים רעדו. נכנסנו לדירה גם בשקט. לקחתי אותה ישר לשירותים. היא הלכה בצייתנות כמו זומבי.
הדליק את האורות. האור הבהיר של הנברשת האיר ללא רחם את כל הפרטים: פניה הנפוחות מדמעות ונשיקות, השפתון המרוח על סנטרה ועל לחיי, הכתמים האדומים המפחידים על צווארה, שם נישקתי ונשכתי אותה חזק מדי, פסים מלוכלכים על הגרביונים. היא הביטה בעצמה במראה והסיטה במהירות את מבטה כאילו ראתה משהו מביש.
דירות דיסקרטיות, אמרתי בקצרה כשהפכתי את הברז.
היא הנהנה, לא הביטה בי, והחלה לאט לאט למשוך את בגדיה. עזרתי לה-הורדתי את התחתונים הקרועים שנתפסו בעקבים, גלגלתי ממנה גרביונים דביקים. היא עמדה מולי עירומה, רזה, עם חזה מדהים, מכוסה בליטות אווז, מנסה לכסות את זרועותיה. לא מבושה, אלא מקור פתאומי ומודעות למה שקרה.
סובבתי אותו ודחפתי אותו בעדינות מתחת לסילוני המים החמים. היא רעדה וקפאה, הפנתה את פניה לזרם. המים שטפו את דמעותיה, את היין, את הזרע שלי, זרמו על גבה, ישבנה, רגליה. עמדתי והסתכלתי, הרגשתי רוך מוזר, כמעט אבהי, מעורבב בסיפוק גס.
היא פנתה אלי, רטובה, נקייה, עם מבט צלול ומפוכח.
מה שמך? היא שאלה בשקט. – שכחתי.
“מקסים,” עניתי.
“מקסים,” היא חזרה, כאילו טעמה את השם. ואז שפתיה רעדו והיא בכתה שוב בשקט, בשקט. אבל עכשיו זה לא היה בכי היסטרי, אלא דמעות הקלה שקטות ועייפות. – תודה. אני חושב שהצלת אותי.
לא טרחתי לומר ש “הציל” זו לא בדיוק המילה הנכונה. פשוט הושיט לה מגבת רחצה גדולה.