דירות דיסקרטיות אלה היו מחורבנות מאז הבוקר
מכונת הקפה התקלקלה, איחרה לעבודה בגלל פקקי תנועה, הבוס סידר ריחוק על איזה דו ” ח שפג תוקפו. בעשר בערב נפלתי מהרגליים, חולמת רק על מקלחת חמה ומיטה. הוא הגיע לדירתו בקומה התשיעית כמו זומבי, בראשו-דייסה עבה ודביקה של עייפות.
כשנכנסתי לכניסה כבר הושטתי יד לכפתור המעלית כששמעתי פתאום דירות דיסקרטיות מוזרות. לא חזק, לא יציב. משהו בין בכי לגניחה. ההד בתיבת הבטון של המרפסת עיוות אותו, אך המקור היה ברור — תא המעלית. הדלתות לא היו סגורות עד הסוף, הפער של כמה סנטימטרים הראה שהוא כאן בקומה הראשונה. ומישהו בפנים.
לחצתי על כפתור השיחה. עם חריקת שקט, הדשים נפרדו. והתמונה שהופיעה מולי הוציאה את כל עייפות היום מהראש, והחליפה אותה בקור חריף ואלכוהולי של אדרנלין.
בפינת התא, היא ישבה על הקיר. השכנה החמישית, אליס. ידעתי את שמה רק בגלל שנתקלתי לפעמים בתיבות הדואר ואספתי את החבילות שלה כמה פעמים. סטודנטית, לכאורה בשנות העשרים לחייה, לא יותר. ילדה רזה, כמעט שברירית, עם שדיים מפותלים באופן לא פרופורציונלי, ממש מהממים, שבדרך כלל הסתירה בסוודרים רחבים.
עכשיו היא לבשה חצאית קצרה וגרביונים כהים. רגל אחת כפופה לעצמה, נעל עקב גבוהה משתלשלת בקצות האצבעות. הראש הושלך לאחור על הקיר, העיניים עצומות, וזרמי דמעות אמיתיים, ללא הגזמה, זרמו על הלחיים, מריחים מסקרה. היה לה ריח של יין-יין קינוח טארט, פירותי ומטופש, מהסוג המדויק של בנות ששותות כדי להשתכר.
היא התייפחה, מלמלה משהו דרך דירות שיכורות ודיסקרטיות. פירקתי רק את החלקים: “איך יכולתי…”, ” כל הזמן…”, והכי נפוץ”…
דלתות המעלית, שלא נתקלו במכשולים, החלו להתכנס לאט. צעדתי קדימה באופן מכני, והם, נשענו עלי, נפרדו שוב. עמדתי בפתח, לא בטוח מה לעשות. להציע עזרה? לבלות עד הדירה? פשוט לעזוב ולקרוא למעלית שוב?
ובאותו רגע היא פקחה את עיניה. עיניים גדולות, חומות, מלאות דמעות ושיכורות לחלוטין. היא בהתה בי, לא זיהתה, מנסה לתפוס את הטריק.
למה בגדת בי? – היא נשפה בצרידות, ופנתה, כמובן, לא אלי, אלא לאותו בחור-בקר.
ואז משהו לחץ בי
לא דחף אבירי, לא. משהו הרבה יותר כהה, ארצי ובעלי חיים. עייפות, לחץ, המראה של אותה בחורה שיכורה, בוכה, סקסית להפליא בתנוחה חסרת אונים…
נכנסתי לתא הטייס. הדלתות נסגרו מאחורי גבי בלחיצה שקטה אך כה אחרונה. האוויר נעשה סמיך, סחוט, ריח של דמעות, יין זול ובושם שלה-בושם מתוק. המעלית נעה כלפי מעלה ברעש עמום. לא לחצתי על אף כפתור. נסענו יחד. פשוט עמד שם והביט בה, והיא, מתייפחת, הביטה בי בעיניים רטובות ולא יודעות כלום.
הציפייה פגעה במפשעה עם זרם חם וחם. עכשיו משהו היה צריך לקרות.
המעלית נמשכה לקומה החמישית במשך זמן רב. כל קליק בצומת הרצפות ניתן בדממה שנשברה רק על ידי נשימתה הלא אחידה וזמזום המנועים המתוח. שתקתי, נשענתי על הקיר הנגדי, הרגשתי צמרמורת זורמת במורד הגב. היא לא הסיטה את מבטה, הביטה בי מבעד למעטה של דמעות ואלכוהול, כאילו ניסתה לזהות בצללית הכהה את המתעלל שלה.
אתה … מי … דירות דיסקרטיות? – לבסוף היא נשפה, וקולה היה צרוד, שבור.
שכן. מהתשיעית, עניתי, והקול שלי נראה לי זר, מושתק על ידי התא הקטן הזה.
היא הובילה את ראשה לאט, והתנועה הזו כמעט איבדה את שיווי המשקל שלה. היא הניחה את כף ידה על הרצפה כדי לא ליפול לצד אחד. – אין עגילים? הוא לא בא?
השם” סרז ‘ ה ” נשמע עם טינה כל כך נאיבית, שמשהו חריף ומגונה שוב צץ בי. אין רחמים. במקום זאת, התרגשות בוז. הנה הוא, אותו פריק שהביא בחורה כזאת עד דמעות. היא יושבת שם ומחכה שהוא יתנצל.
“לא,” אמרתי בחומרה. זה נגמר, בסדר? הכל. הוא עזב אותך.
בכוונה עשיתי את זה מחוספס. כדי לסיים. כדי לראות מה יקרה. היא שוב רעדה את אפה, ושפתיה רעדו. עוד שנייה-וההיסטריה תתחיל חדשה.
היא נאנחה, אבל כבר הבזיק בעיניה את ההבנה של האמת הפשוטה והחזירית הזו.
המעלית נעצרה. קומה חמישית. הדלתות לא נפתחו. לא לחצנו על הכפתור. הסתכלתי עליה. היא הביטה בי. האוויר נעשה סמיך יותר. יכולתי להריח את שערה, את היין, את עורה. ראיתי איך מתחת לבד הדק, החולצות מתוחות ומבטאות בבירור את היקף הפטמות. היה לה קר. או מפחיד. או משהו.
למה אנחנו עומדים? היא לחשה, וקולה נשמע אזעקה.
כי לא לחצתי על ‘פתח’, עניתי בלי לזוז.
היא ניסתה לקום, לעשות צעד לעבר הפאנל, אבל העקב התהפך והיא החלה ליפול קדימה בצעקות שקטות. זה לא היה משחק. היא באמת נפלה. תפסתי אותה. קשה, כמעט גס, הרים מתחת לזרועותיו. היא הייתה קלה, כמעט חסרת משקל. רזה. אצבעותיי חפרו בכתפיה הדקות, והרגישו את שבריריות העצמות מתחת לשכבת הרקמה.
היא הניחה את כפות ידיה על החזה שלי, מנסה לדחוף, אבל לא היה כוח. ראשה התהפך לאחור, ושפתיה הרטובות והמלוחות היו סנטימטרים משלי. הנשימה עצרה. כל דמותה הרועדת והבוכה נצמדה אלי. מבעד לחולצה הרגשתי את חום גופה, את המוצקות של השד שנח על צלעותיי.
היא קפאה, לא מסוגלת לדחוף או לברוח. היא הביטה מלמטה למעלה, עיניים פעורות, מפוחדות ושיכורות. הם קראו שאלה, בקשה, חוסר אונים מוחלט. ראיתי כל סיליה, כל דמעה על לחיה. הלב פועם אי שם בגרון.
לא אמרתי כלום. לא שאלתי. פשוט התכופפתי ולחצתי את שפתיי על שפתיה הרטובות והרעידות.
בהתחלה היא קפאה. בהחלט. נראה שאפילו הנשימה נעצרה. שפתיה היו קרות, מלוחות מדמעות ודביקות מהשפתון המרוח. לא נתתי לה להתעורר, לא עשיתי טקס. היד שלי החליקה לתוך שערה, רכה ומריחה כמו שמפו יקר, ולחצה את ראשה קצת יותר חזק, מעמיקה את הנשיקה.
זו לא הייתה נשיקה עדינה. זו הייתה תפיסה. הצהרת זכויות. העברתי את לשוני לאורך קו שפתיה, הרגשתי אותם נרתעים, מנסים להיסגר בדחייה, אבל לא היה מספיק כוח. האלכוהול וההלם גרמו לה להיות רכה וגמישה. שנייה לאחר מכן, גופה רעד, וגניחה שקטה, כמעט חייתית, נשמעה. לא מתוך רצון. במקום זאת, מאובדן שליטה מוחלט. מהעובדה שהכאב והבדידות שלה מצאו פתאום איזושהי דרך מעוותת וגסה.
כפות ידיה, שעדיין נחו על החזה שלי, נפתחו. אצבעותיי נאחזות בבד החולצה שלי, לא דוחפות לאחור, אלא נאחזות כשהטובע תופס קש. הרגשתי את קצה לשונה נפגש עם שלי בצורה לא בטוחה, ביישנית. היא ענתה. אלוהים, היא ענתה! מבעד לדירות בדידות שיכורות, מבעד לדמעות, התעורר בה משהו עתיק ופשוט.
שחררתי את שפתיה. עמדנו, מתנשפים, חזיתית. עיניה היו עדיין רטובות, אבל עכשיו לא רק הכאב קרא בהן, אלא גם הסקרנות הפראית והבלתי מובנת שלה. היא הביטה בפה שלי כאילו היא מכושפת.
מה אתה עושה? – היא נשפה, ובקולה לא נשמעה טינה, אלא בלבול.
“אני מנחם,” אמרתי בצרידות והעברתי את האגודל על לחיה הרטובה, מחקתי את סימני הדמעות. – זה לא ברור?
זה לא מנחם.…
איך? במילים? במילים של העגיל שלך? – חייכתי והיא התעוותה כמו מכאב. זה היה נמוך. אבל זה עבד. שפתיה רעדו שוב, אך כעת לא מתייפחות. מתוך כעס. מתוך רצון לשכוח.